בדרך להיות אבא 

בדרך להיות אבא / מאת:הרי לנדמן

בחרתי היום לדבר על נושא שלרוב אנחנו הגברים לא מדברים עליו, להיות אבא.
רובנו לא מתכננים את זה, אנחנו "נופלים" לתוך זה, הנשים מחליטות עלינו (כמו שהילדים אומרים ),לא ממש שואלים אותנו אם אנחנו מוכנים לזה, רוצים את זה, מה דעתנו על כל העניין ואיך אנחנו מרגישים עם הרעיון של להיות אבא .

אתה קם בוקר אחד, מופתע (במילים עדינות למה שאתה באמת מרגיש)כשבת הזוג שלך אומרת לך מזל טוב אנחנו בהריון.
ומה שמצחיק יותר, שהן עוד מתפלאות על תגובתנו.

אנחנו מרגישים שהרצפה תחתינו כולה רועדת, מריצים סרט אימה בראש, אנחנו מתים מפחד כיאה לסרט אימה טוב, והן מצפות, שנחייך ונראה כאילו זכינו בפיס.
שלא תבינו אותנו לא נכון, אנחנו מבינים כמה ברי מזל אנחנו, רק שההבנה הזאת אצלנו מגיעה בשלבים הרבה יותר מאוחרים ממה שאצלכן.

האמת כשאתה רגע חושב על כל הפעמים שלאישתך לא היה כאב ראש, לא הייתה עייפה או סתם לא במוד, אלא להפך, פתאום היא מלאת חשק, מלאה בהפתעות בחדר המיטות ,כל המחמאות שהרעיפה עלייך לאחרונה, כשאתה באמת חושב על זה ,אתה פתאום שם לב שזה היה ממוקד מאוד סביב ימים מסויימים בחודש, אתה מתחיל להבין שכל הסימנים היו שם,אבל אתם מכירים את האימרה "כשאחד עובד השני נח".

מכאן העסק הולך ומסתבך, מדהים כמה אנחנו שונים, הגברים והנשים.
הדבר הבא הוא השלב בו לא מדברים על העניין עם אף אחד(שזה דווקא אחד הדברים שאתה שמח עליהם, הרי אנחנו לא מתלהבים לרוץ ולספר לחברה, בניגוד לפעמים אחרות בהקשרים אחרים).
היא הופכת להיות שרלוק הולמס בכל מה שנוגע להריון, ואתה עדיין בשלב ההדחקה, לא מעכל את מה שקורה.

בהמשך, כשכולם כבר יודעים, אתה כבר לא מעניין, אתה נעלם מן התמונה, הכל סובב סביבה, אתה נשאר מחוץ לתמונה, אפילו ההורים שלך מתעניינים רק בה.
(אפילו אמא שלך מתקשרת והדבר הראשון שהיא שואלת זה מה שלומה)
זה השלב שבו אתה מבין שהחיים כבר לא יהיו אותו הדבר, קודם זה היה רק שניכם, מערכת יחסים שאתה חלק גדול וחשוב ממנה, עכשיו כל הזרקורים מופנים לתינוק, אתה מרגיש לבד, אתה עם עצמך ומכאן אין דרך חזרה.

בדרך אתה צריך להתמודד עם כל מיני דברים, שאילו יכולת להתחמק מהם לא היית חושב פעמיים,
הביקורים אצל הגניקולוג שמה שאתה רוצה לעשות זה להרביץ לו על הדברים שהוא עושה לאישתך(שישמור את הידיים שלו במקום אחר),כל הבדיקות שהיא מחליטה לעשות (וישנן כל כך הרבה וחדשות שכל הזמן צצות כמו פטריות) תוסיף גם את המרפאות בהם אתה נאלץ לבקר ולעבור בעצמך מס' בדיקות.
עכשיו גם כולם כבר יודעים על הסוד, בקיצור כל הדברים שאותך מאוד מביכים.

בשעה טובה אתם כבר בשליש האחרון, אתה מרגיש תחושת הקלה מסויימת, שאת רוב הדרך עברת וגם שרדת.(למעט העובדה שאישתך כבר לא נראית כמו אשתך, היא קצת גדלה, קצת השתערה, עושה דברים שקודם לא עשתה(נוחרת- לוחץ לה על הסרעפת, מפליצה והרשימה עוד ארוכה) כמובן שהיא דואגת שתהיה שותף אמיתי ותרגיש את כל מה שעובר עליה, כך שתצא מדעתך.

למזלך,בשלב זה ,אתה לוקח חלק מאוד פעיל בהכנות ללידה ולמה שצפוי אחריה(שוב אישתך דאגה לך כמובן),וזה בהחלט מעסיק אותך,אז עכשיו, אם קודם לא היית חלק מהתמונה עכשיו אתה עסוק ומלא במטלות ואתה רואה הייטב את התמונה.

בדרך צפויה לך עוד חוויה אחת לפני הלידה, קורס הכנה ללידה שאשתך כל כך נחושה בדעתה שתעשו, חוויה מביכה מבחינתך.
תחושה מביכה לה שותפים כמעט כל הגברים שנמצאים בקורס הזה איתך.
בקורס, אתם מתרגלים את מה שאמור להיות בחדר לידה, עוברים הכנה, האמת שמה שיקרה שם בחדר הלידה אף אחד לא יכול לצפות באמת.
"קשה באימונים, קל בקרב", כאן זה לא תופס.

אני רוצה לשתף אתכם בלידה של נועם (הגדולה שלנו), היגענו לחדר הלידה בקפלן, שם בילינו שעות ארוכות עד לשעה בה הלידה הייתה ממש קרובה(פתיחה כמעט מלאה ו/אוירידת מים או שניהם יחד) , בשלב שזה קרה, אני וחמותי היקרה עשינו משמרות סביב השעה,פעם אני בפנים ופעם היא,מתחלפים כדי לשמור על שפיות, לא לכולם הייתה הפריוילגיה הזו, חמותי עבדה כאחות בקפלן.
למזלי הלידה חלה בדיוק בשעה שלה(אני הייתי בחוץ) לא נעים להודות, אך אני הרגשתי הקלה, לא אהבתי את הרעיון של להיות נוכח בלידה,מבחינתי להיות מחוץ לחדר הלידה היה ממש נפלא.

האמת היא שרוב הגברים חשים כך, במיוחד כשמצפים ממך להיות סופרמן(ולנו אין אפילו את החליפה המתאימה), להחזיק לאישתך את היד, לעשות את תרגילי הנשימות (כמו בקורס ההכנה),לצלם את המאורע , להשאר רגוע כמובן, והמציאות היא שאתה מרגיש שעוד רגע קט ואתה מתעלף, הפחד שלך הוא שבמקום שיילדו את אשתך יצטרכו לטפל בך.

מזל טוב, הלידה כבר מאחור, ועכשיו שלושת הימים הבאים בחייכם הם מרתון אחד גדול.
להודיע למשפחה,חברים, לארגן את החדר עבור הקטנ/ה, לארגן ברית/ה ועוד מס' דברים. יחד עם זאת אלו גם שלושה ימים בהם כדי לכם לנצל לשינה טובה, כי זה הולך להשתנות בימים שיבואו לאחר מכן.

גם אם אשתך מניקה(וזה אחד הדברים שאתה מעודד,אתה חושב לעצמך, אני לא צריך לקום בלילה במקרה הזה), אתה מגלה שעדיין, תצטרך לקום בלילה, כשאישתך תהיה כל כך עייפה שאתה תהיה זה שתצטרך להעירה להנקה, וגם להביא את "התכשיט" למיטה.

אתם כל כך מתפעלים מן הפלא שחזר איתכם הביתה, הפלא שקט, וישן רוב הזמן, חמודי ממש.
לא לדאוג זה משתנה בערך לאחר כ-3 שבועות, אז מתחיל השינוי האמיתי, אתם תעבדו סביב השעון בשביל לגרום לפלא הקטן הזה להפסיק לבכות.
מה לעשות שהוא מגיע ללא הוראות הפעלה, ולכם אין מושג ירוק מה לעשות עם הבכי של הקטן.

זה השלב בו אתם מבינים שהמציאות אכן כבר שונה, ואין היא פשוטה.

לא בטוח שאפשר לעבור הכנה אמיתית לקראת זה, אך מה שבהחלט יכול לעזור, זה שיתוף והכנה קודמת, לא ליפול עלינו עם הידיעה הכל כך חשובה, שתשנה את חיינו ואלו לא יהיו יותר כשהיו קודם לכן.


מה דעתכן להתחיל בזה?
"אני מרגישה שהיגיע זמן להרחיב את המשפחה, ומה הרגשתך?"
זו יכולה להיות התחלה נפלאה לשיתוף.
תזכרו ברגעים בהם אנו עושים דברים, ופתאום כך מפילים את זה עליכן, כמו למשל , להזמין את החברה בערב לראות איזה משחק עם קצת בירות ופיצוחים, ופשוט לשכוח לספר לכן.
הרי זה לא יעבור בשקט, אח"כ אנחנו כבר נשלם את המחיר, וזה בכלל עניין שתוך מס' שעות נגמר, זה לא לכל החיים.
תחשבו איך יכולים להראות החיים, אם רק נהיה שותפים להחלטה הכל כך משמעותית הזו בחיים.
אתם יכולים לראות את השינוי בתהליך, כזה שיהיה הרבה יותר תומך(מבחינתנו), עם הרבה יותר הבנה (במיוחד לשינויים ההורמונליים שלך), עם הרבה יותר מעורבות(נהיה שותפים ללמידה והחקירה בנושא), נהיה מוכנים נפשית יותר לכל הסיטואציות המביכות שלפנינו(הבדיקות).
אולי אם נרחיק אפילו לכת, נהיה אנחנו שנשכנע אתכן להרשם לקורס ההכנה ללידה.
עכשיו איך נראית לכם התמונה?
הרבה יותר מבטיחה,לא?

אני מניח שהעניין יעורר תגובות שונות בקרב זוגות שונים.
שכן בחיים, המציאות שונה בין האחד לאחר.
זה המקום עליו תוכלו להתאמן, כך שתתחילו את דרככם ממקום טוב יותר, של הבנה מתוך שיתוף אמיתי עם המון תמיכה.
האימון יאפשר לכם, לגשר בין הצדדים, ליצור את החלל המתאים להחלטה המשותפת הזו, ליצור בחייכם חיים נוספים חדשים.
להפוך את המסע הזה למסע טוב יותר, כזה שיהיה לכם נעים.
ובכלל ליצור ערוצי תקשורת חדשים בתחומים רבים אחרים,להצלחה בחיים.